מהי כתובה

כתובה היא מסמך משפטי יהודי הלכתי הניתן לכלה קודם הנישואים. כיום נהוג לתיתהּ תוך כדי מעמד החופה. מטרתו המקורית של ההסכם הייתה הגנה על זכויותיה של האישה.

בהסכם מתחייב הבעל לזון, ולפרנס ולכבד את אשתו [על פי הפסוק "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" (שמות כא, י)]. בכתובה מפורט הסכום אותו מתחייב הבעל לתת לאשתו במקרה שיגרש אותה, או אם ימות, וכן נרשם הנכסים אותו מביאה האישה מבית אביה, שבהם לבעל זכויות חלקיות, ונשארים בבעלותה (נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל. הסכום המינימלי לכתובה הוא מאתיים זוז (מטבע מימי המשנה והתלמוד) לבתולה, ומאה (הנקראים גם מנה) לאלמנה וגרושה. בתרגום למטבע עדכני, 200 זוז הם משכורת של כשנה. על שטר הכתובה חותמים שני עדים כשרים.

העדים צריכים להיות נוכחים גם בעת שהחתן מוסר לאישה את הכתובה. יש הנוהגים (וכך מקובל כיום ברוב הכתובות שבמסגרת הרבנויות המקומיות השונות) שגם החתן מוסיף את חתימתו, אם כי על פי התקנה המקורית, הכתובה היא אשרור של התחייבות הבעל בעל פה בפני העדים. לאחר מסירת הכתובה, מפקידה אותה הכלה אצל אמה עד לאחר טקס הכלולות. בהגיעה לביתה עליה להטמין את הכתובה במקום שמור שלא תאבד, וחובת השמירה מוטלת עליה. על פי תקנת חז"ל, אסור לבני הזוג לשהות יחד בלא כתובה. במקרה שהכתובה אבדה, עליהם לכתוב כתובה אחרת הנקראת כתובה דאירכסא (כתובה שאבדה). למעשה, כיום בעת החופה כותבים עותק של הכתובה הנשמר במשרדי הרבנות, למקרה שתאבד הכתובה המקורית. בקרב עדות שונות השתרש מנהג שהכלה מפקידה את הכתובה בבית אביה על מנת שיגן על הכתובה מפני הבעל, במקרה שהיחסים ידרדרו. ואולם, מבחינה הלכתית אין בכך כל צורך, שכן ברגע ההתחייבות אין בידי הבעל להתנער ממחויבתו לכתובה, וכאמור עדיף שהכתובה תישמר בבית בני הזוג.

הכתובה איננה נזכרת במקרא ועל פי רוב הדעות היא תוקנה, על ידי חכמי תורה שבעל פה, במטרתה להגן על הנשים, שלא יהיה קל לגרשן, מאחר שעל המגרש את אשתו לשלם לה סכום כסף גדול. לפי דעות מסוימות  חיוב הכתובה הוא מהתורה וחכמים רק תיקנו את איסור השהיה המשותפת ללא כתובה. שמעון בן שטח תיקן שכל נכסיו דלא ניידי של הבעל יהיו משועבדים לכתובה, ומשמעות הדבר שהיא יכולה לגבות את החוב במקרה של גירושין מכל נכסי הנדל"ן של בעלה לשעבר (כתובות פב, ב). מתקנת הגאונים, נגבית כתובה גם מנכסים אחרים שאינם נדל"ן. לכתובה מחויבים גם בניו של הגבר לאחר מותו, שריד לתקופה בה רכוש היה שייך לגברים בלבד, ואלמנה הייתה עלולה להיוותר בחוסר כל.

הכתובה הקדומה ביותר נמצאה במרשה בשנת 1993 על גבי חרס שגודלו 10X14 סנטימטר. כתובה זו, שמתוארכת לשנת 163 לפנה"ס, (תקופת בית שני) וכתובה בארמית, מזכירה את הכתובות של ימינו. חוקרים משערים שמדובר בטיוטה של כתובה, ולא בכתובה ממש.

במהלך ההיסטוריה ופיזורם של ישראל בגולה, נקבעו נוסחים שונים בקהילות שונות, בעיקר על רקע התחייבויות נוספות שנקבעו בקהילות, והגדרות הלכתיות שונות. ענייני כתובה מפורטים בגמרא מסכת כתובות, במשנה תורה הלכות אישות ובשולחן ערוך חלק אבן העזר.

הכתובה כיום כיום הולכת ומתרוקנת הכתובה מתוכנה כמסמך משפטי, בשל שינוי סדרי החיים מבעבר, וחוקים שונים. חוק יחסי-ממון בין בני-זוג, התשל"ג 1973 קובע כי כל אחד מבני הזוג זכאי לקחת איתו בעת פרידת הזוג את כל הנכסים שהביא עימו לקשר. בנוסף, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית הנכסים שהצטברו במהלך הקשר המשותף.

רק לעתים נדירות תובעת האישה את כתובתה (כלומר, את הסכום לו התחייב הבעל). על פי פסיקת בתי המשפט הכתובה מהווה מסמך משפטי מחייב, אך מאחר שמקור החיוב לכתוב כתובה הוא בדין הדתי, הרי שעצם החבות תידון על פי כללי המשפט העברי. למרות שהכתובה היא מסמך מחייב, קיימת פסיקת בית דין רבני כי במידה וכתוב בה סכום בלתי ריאלי, שהבעל אינו יכול לעמוד בו, יכול בית הדין להתערב כדי להפחיתו. עם זאת, בית הדין הרבני בבאר שבע פסק לשלם כתובה של מיליון ש"ח, במקרה של בעל שבגד באשתו, ולא קיבל את טיעון הבעל כי "כתב זאת בצחוק". גם סכום קטן מדי אינו חוקי. לעיתים, במטרה להימנע מן המבוכה שנגרמת כאשר החתן נוקב כביכול, את שוויה של הכלה בעיניו, נמנעים הרבנים מלנקוב בסכום המדויק בפומבי, ובמקום זאת אומר הרב "כך וכך שקלים".

בטקסי חתונה של התנועה ליהדות מתקדמת (רפורמים) מקובל לשנות את הדגש בכתובה. הכתובה הופכת להיות מסמך המעוצב ומתוכנן על ידי שני בני הזוג בפיקוח הרב. במסמך מצהירים שני בני הזוג באופן שוויוני על אהבתם, על כוונתם להקים בית יהודי ועל העקרונות שינחו את חייהם. כתובה זו כתובה בדרך כלל בשפה המדוברת באותו מקום, בניגוד לכתובה המסורתית הכתובה בארמית.

(לקוח מתוך הערך "כתובה" בויקיפדיה)